<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ד</h1>
<h2>דף ה.</h2>
אמרינן בירושלמי וגם בתלמוד שלנו שאומר (ב"ב כ"ג א') טוענין ליורש מוכיח כן, שאין הלואה על פה נגבית מן היורשין אלא באחד משלשה דברים אלו, שיהא [ה]חייב מודה בדבר וציוה בחליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין, או שהייתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעה דאמר ריש לקיש בפ"ק דב"ב (ה' א') חזקה היא שאין אדם פורע תוך זמנו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"א ה"ו), וגרסינן שם (ה' ב') והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואינו מחלק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים, או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו לכל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה (המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף ה:</h2>
אמר רבי יוחנן במסכת ערכין בפרק שום היתומים (כ"ב א'), אין נפרעין מהיורשין אלא אם כן היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהם שטר חוב, ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו המלוה כלום עד שיגדילו היתומים שמא יש להם ראיה ששוברין בה את השטר (רמב"ם מלוה ולוה פי"ב הל' א'—ב') אא"כ היתה [ה]מלוה ריבית של גוי והריבית אוכלת בנכסיהן מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין ב"ד לנכסיהן ומוכרים ופורעים החוב וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין ב"ד להן משום חן האשה ומפרש בירושלמי (גיטין דף כ"ז ב') כדי שיהיה לה כלום שתנשא בו האשה לאחר לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך תבעה כתובתה מנכסי יתומין אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי נשאת (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש ובכס"מ). ואף תוך הזמן סובר רבי יוחנן דאין נזקקין מדהוצרך לתרץ שם תירוצים דחוקים אליבא דרבי יוחנן ואינו מתרץ הכא במאי עסקינן תוך הזמן אמנם (מזה) [בזה] אין הלכה כרבי יוחנן אלא כריש לקיש שסובר בב"ב (ה' ב' ע"ש בתד"ה ואפילו) דתוך הזמן נזקקין, ומה שאין רבא פוסק בפרק החולץ (יבמות ל"ו א') הלכה כריש לקיש בארבע זהו מפני שחולק רבא בב"ב על ריש לקיש אבל אנו סוברים כריש לקיש בארבע כך פסק רבינו יצחק בר רבי אברהם.
למדנו ממשנת פרק הכותב (כתובות פ"ז א') וממשנת פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה א'), הפוגם שטרו או שעד אחד (ש)מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר (כתובות פ"ח א') שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב, והטורף מיד הלוקח, והנפרעין מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב ב') יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ' ב'), וגרסינן בירושלמי (שבועות דף ל"ח א') אמר רב זירא כולן כעין שבועה של תורה ירדו להם, ואומרים לו כשיתבע השבע ואחר כך תיטול, ואם היה החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה כדפסקינן בפ"ק דב"ב (ה' ב'), עבר זמנו ותבעו לא יגבה אלא בשבועה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"א).
<h2>דף ז:</h2>
אמרינן בפרק קמא דב"ב יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים שמא שובר זה מזויף הוא ולפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו (לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ז ה"ח). ופירש ר"ח שזה השובר היה מקויים בהנפק שאם לא כן היו טוענין בשביל היתומים שהוא מזוייף.
<h2>דף לב:</h2>
כל ערב שיבא ליטול מה שפרע בין שבא ליפרע מיורשי הלוה בין מן הלוה עצמו הרי זה צריך להביא ראייה שפרע ואומר שם בפרק גט פשוט שאין מציאת שטר חוב שעליו ביד הערב ראייה שמא נפל השטר מיד המלוה ולא פרע זה כלום (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו ה"ז). והא דגרסינן בפרק חזקת הבתים (ל"ב ב') מעשה בערב שאמר ללוה תן לי מאה זוז שפרעתי למלוה בשבילך וזהו השטר אמר לו פרעתיך וכו' אם רצה היה יכול לומר השטר נפל ממנו או שמא היו שם עדים. האומר לחבירו ערבת לי והלה אומר לא ערבתי או שאומר הערב ללוה אתה הרשיתני לערוב אותך ערבתי לך והלה אומר לא הרשיתיך בכל אלו הטענות וכיוצא בהן ישבע הנתבע היסת ויפטר (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
ובפרק קמא דב"מ (י"ז א') אומר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו, גרסינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב ב'), המוציא שטר חוב מקויים על חברו ואמר לו הלוה הלא פרעתיך ואמר לו המלוה כן היה אבל החזרתי לך המעות והלויתיך פעם שנייה הרי זה בטל השטר שנפרע והרי הוא כחרש אבל אם אמר החזרתי לך המעות מפני שלא היו טובות עד שתחליפם לא בטל השטר ועדיין שיעבודו קיים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הל' ז'—ח').
<h2>דף מד:</h2>
בפרק קמא דבבא מציעא (ט"ו ב') מסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכל נכסיו משועבדים אע"פ שלא פירש, ואם לא מצא בני חורין גובה ממשועבדים מכל הקרקעות שהיו לו בעת שלוה אע"פ שהן עתה מכורין או נתונין, אבל נכסים הבאין לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורפן, ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר שלוה או מכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ח ה"א) דאלמוה רבנן לשיעבוד זה יותר מקניין לשעבד דבר שלא בא לעולם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (רשב"ם ב"ב קנ"ז א' ד"ה אלא). בד"א בקרקע אבל במטלטלין אין עליהן אחריות, אפילו מטלטלין שהיו לו בשעת שלוה שמכרן לשעתן אין בעל חוב טורף אותן, הקנה לבעל חובו כל המטלטלין אגב קרקע שיש לו להיותו נפרע מן הכל הרי זה טורף מאותן המטלטלין והוא שיכתוב לו בשטר חובו [ש]הקניתי לך מטלטלין שיש לי אגב קרקע שיש לי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי כדאיתא בחזקת הבתים (שם מ"ד ב'), וכן אם כתב לו שכל הנכסים שאני עתיד לקנות בין קרקעות בין מטלטלין הרי הן משועבדין לך להפרע מהן והמטלטלין קנויין לך אגב הקרקעות להפרע מהן דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי הרי זה טורף אף ממטלטלין שקנה הלוה [ל]אחר שלוה שכל תנאי שבממון תנאו קיים (ע"פ רמב"ם שם ה"ב).
<h2>דף מה:</h2>
אחר שהתחלנו במצות עשה של הלואה נבאר משפטי הלואה על הסדר. ונתחיל בזו, דגרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א ב') אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה ב') בשמעתא דאומן מסקינן כמו כן דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. לפיכך אם טען אחר כך פרעתי נשבע שבועת היסת ויפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים לפיכך אם אמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו את חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותו ונותנין למלוה שלא יחזירו מלוה על פה שתהיה עדות בשטר עד שיאמר [להם] הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, ואע"פ שאמר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין את השטר ביד המלוה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"א ה"א) כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ה א'). והטעם הוא משום דרגלים לדבר מדלא הקנה לו מיד בקניין חליפין שמע מינה שאין דעתו להקנות לו מיד עד שימלכו בו עדיין, ועוד אומר רבינו יעקב שכל מתנה צריך לימלך פעם שניה כשלא קנו כדגרסינן בירושלמי (ב"מ דף ט"ו ב') דאמר ליה רב לרבי חייא בריה כי אמינא לך הב ליה מידי [ל]פלניא אי איניש מסכינא [הוא] הב ליה מיד אי עתיר הוא אימליך בי תנינות (ע"פ תו' ר"ש משנץ שם). קנו מיד שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתבו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו (המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף קכח:</h2>
גרסינן בפרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע הלוה ונותן מחצה שהרי הודה במקצת ואינו כמשיב אבידה שהרי אימת השטר עליו, ואין המלוה גובה המחצה אלא מבני חורין שהרי הלקוחות אומרין על העדים נסמוך והרי בטלו שטר זה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"ד).
<h2>דף קלט:</h2>
קטן שערב אחרים הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלל אף כשיגדיל (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו הי"א). האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת ואם הייתה מלוה על פה אינה משלמת עד שתתגרש או שתתאלמן שרשות בעל כרשות לוקח הוא (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו הי"ב) כדאיתא בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (קל"ט ב') לרבא וגם לרב אשי במקום שאין פסידא לאחרים, ואע"פ שיש כאן פסידא למלוה איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להלוות בעל פה לאשה העומדת לינשא (ויש פירוש מרבינו שמואל (ד"ה דיתבא) שכתוב בו בשם ר"ח דלענין לותה הוי בעל כיורש משום פסידא דמלוה) אמנם אם היו מעות ההלואה עצמן קיימין יחזירו למלוה (לשון רמב"ם שם) כך פסקו ר"ח ורבינו תם.
<h2>דף קנז:</h2>
מי שיש לו עליו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחילה בין מן הלוה [עצמו] בין מן הלקוחות ואם קדם [ה]אחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם חובו זכה, בד"א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד מהם שאני עתיד לקנות משועבדים לך אין בהם דין קדימה כדאיתא בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב'), וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון, לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבדת לראשון והוא קודם לגבות וכן אפילו היו מאה, אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון, ואמר רבי יוחנן בפרק קמא דגיטין (י"א ב') קדם אחד משאר בני אדם ותפש מן המטלטלין של זה כדי לזכות מהן לאחד מבעלי חובו[ת] לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה, ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח במעשה דיימר בר חשו (כתובות פ"ד ב' ותד"ה את), אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבעלי חובותיו יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהם אחר (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"כ הל' א'—ב' ע"ש). בעלי חובין הרבה שיצאו בשעה אחת אם החוב לאחד אלף ולאחד אלפים ולאחד שלשת אלפים ונכסי הלוה אלף כולן חולקין בשוה, אבל אם הם אלפים האלף חולקין בשוה ובשאר אלף לפי החשבון כדתנן בפרק מי שהיה נשוי אין שם אלא מנה חולקין בשוה, כך כתב רב היי גאון (הו"ד ברי"ף שם דף נ"א ב' וע"ש). שטרות שזמן כולם יום אחד או שעה אחת במקום שכותבין שעות כל שקדם אחד מהם וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה, באו כולן כאחד לגבות וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קדום לזמן חברו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה או שבאו לגבות מקרקע שקנה לוה לאחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהן את חובו מחלקין ביניהם (רמב"ם שם הל' ג'—ד'). וכעניין זה בארנו בשם רבינו יעקב בהלכות מתנה (עשה פ"ב דף קס"ב א' בד"ו).
בפ"ק דב"מ (ט"ו א') ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב') אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין שהשביחו הנכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן יטרוף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח, לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח מנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו, עוד בפ"ק דב"מ (י"ד ב') ובגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להם קצבה, ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"א ה"א) כדאיתא בפרק יש בכור (בכורות נ"ב א'). עוד בפ"ק דב"מ (שם) כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינם צריכין לקרקע כי אם מעט הרי בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח (עי' רמב"ם שם ה"ב והגמ"י ומ"מ). אבל אין צריכין לקרקע כלל אין בעל חוב גובה מהן כדאיתא בפרק נערה (כתובות נ"א א') (ע"פ ב"ב מ"ב ב' תד"ה שבח). מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אא"כ שבחה מאיליה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי הבעל חוב גובה [ממנה] את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות, ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר המכירה אנא איקו ואשפי ואידכי ואמרוק זביני אילין ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ופירש ר"ח (ב"מ ט"ו א') זבינא הוא הלוקח פירוש מחמת תנאי שאמרנו נתרצה הלוקח שיטרפנו בעל חוב, אבל מקבל מתנה שאין לו על מי לחזור אין טורף ממנו (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש). אומר רבינו יצחק כי מן היתומים אע"פ שאין להן על מי לחזור טורף מהן דיורש כרעיה דאבוה דתנן במסכת בכורות פרק יש בכור (נ"א ב') אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן משמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור והבנות במזונותיהן ומקשה והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומתרץ מקולי כתובה שנו כאן, וצריך להתישב בההיא דפרק המקבל (ב"מ ק"י א') שמשמע שם קצת שיתומים שהשביחו הנכסים אין הבעל חוב גובה מן השבח כלום שאומר שם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה, ואומר רבינו יצחק שלשם מדבר כגון שאותה קרקע עשה אותה אביהם אפותיקי לבעל חוב וזהו מה שאומר שם על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואם השביחו יתומים שמין להם את השבח כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות (שם ט"ו א' תד"ה בעל).
<h2>דף קסא:</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהן, וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא אמר רב נחמן לפי שאין למדין משיטה אחרונה שמא היו העדים מרוחקים מגופו של שטר בכדי שיטה ובא זה המזייף וכתב באותו הריוח שיטה זו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ז ה"ג). תניא הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכאן כשר, אמר רבי חזקיה משמיה דרבי שבתאי (קס"ג א') שתי שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר אלא אחר העדים, ושתי שיטין אלו הן ואוירן כדמפרש רב חייא בר אמי משמיה דעולא כגון למ"ד על כף, היו העדים מרוחקים מן הכתב יתר על שתי שיטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולין או בקרובין אמר חזקיה (קס"ב ב') שהוא כשר, ואם מלאוהו בשריטות של דיו פסול שמא העדים על השריטה חתמו ולא על גופו של שטר, היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת הרי זה כשר, היה השטר בשיטה ראשונה והעדים בשיטה שניה פסול שמא אלו העדים מרוחקין היו מן השטר שיטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה ונמצאו כל העדים חתומין עליה, וכן אם היה השטר ושני עדים בשיטה אחת ושני עדים אחרים בשיטה שניה אם אמר [אני] נתכוונתי לרבות העדים אין מקיימין שטר זה מעדים שלמטה בשיטה שניה אלא מעדים שלמעלה שמא בשיטה שהייתה בין העדים שלמטה ובין השטר שחתך כתב שטר זה ושני עדיו (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'—ה').
<h2>דף קסג:</h2>
קיום בית דין צריך שיהא סמוך לכתב ידי העדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד השטר ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת פסול שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף אותה [ה]שיטה ושטר ושני עדיו ונמצא הקיום על שטר מזוייף, הרחיק [את] הקיום מן השטר יתר על שני שיטין ומילא כל הריוח שריטות דיו (לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"ז הל' ו'—ז'), נקודות נקודות, והקלף נראה בין הנקודות שעתה אין לחוש שהיה שם שטר ועדיו ומחקו ולמעלה בגליון כתב שטר אחר ועדיו (ע"פ תו' קס"ג א' ד"ה דמטייט) ולפיכך כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששין לבית דין שיקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם). כל המחקין כולם צריך לכתוב קיומיהן בסוף השטר כאשר ביארנו ויכתוב אחר כך והכל שריר וקיים, ואין כותבין שתי פעמים שריר וקיים (ע"פ ק"ס ב'), ואם היה המחק במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים אע"פ שחזר וקיימו פסול שמא מחקו וכתב דבר שזייף וחזר וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
אמר רב, שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים ואם תאמר שמא נמחק מקום העדים שני פעמים ואחר שכותב השטר חוזר ומוחקו וכותב כל מה שירצה שהרי הוא ועדיו כולן שוה מפני שנמחק הכל שני פעמים כבר תיקנו חכמים שלא יהיו העדים חותמין על שטר מחוק אלא אם כן נמחק בפניהם, שטר הבא הוא ועדיו על המחק וקיום בית דין מלמטה על הנייר אין מקיימין אותו מעידי [ה]קיום אלא מעדים שלמעלה שמא הקיום היה רחוק מן השטר הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות וכתב השטר ועדיו על המחק, שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק פסול שמא ימחוק השטר ויזייף ונמצא הוא ועדיו על המחק ואם כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר וכותבין כן בין עד לעד כדי שלא יוכל לזייף, שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול ואפילו כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק מפני שמוחק אותו פעם שניה וכותב [כל] מה שירצה וכיון שכולו נמחק שתי פעמים אינו ניכר שאילו היה בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום נמחק שתי פעמים היה ניכר (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ז הל' ט'—י"ב).
<h2>דף קסה.</h2>
הורו הגאונים שאם הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה טען פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, טען ואמר הלוה ישבע [לי] שלא פרעתיו הרי זה נשבע, וכן הכופר במלוה על פה בבית דין ובא עד אחד שהעיד שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה, חזר ואמר כן [היה] לויתי ופרעתי או מחל [לי] הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הל' י'—י"א).
<h2>דף קסה:</h2>
שנינו שם כתוב בו מלמטה מאתים ומלמעלה מנה או למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין את העליון שמא תמחק אות אחת מן התחתון וילמד מן העליון ומפרש בברייתא (קס"ו ב') כגון שהיה כתוב בעליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא [ה]שם העליון אבל לא ילמד תחתון מן העליון בשתי אותיות, כל שטר שיש בו משמעות שתי לשונות שמא כך הוא או שמא כך הוא הלך אחר הפחות שבלשונות ובלבד שיהא האחד תלוי בחבירו כגון שכתב בו מאה שהן מאתים או מאתים שהן מנה, או כתוב בו ביחד מנה מאתים כדמוכח מההיא דאסתירא מאה מעי שם בפרק בית כור (ק"ה א'—ב') שסובר שמואל כחכמים שאומרים הלך אחר הפחות שבלשונות ואם תפס כמרובה אין מוציאין אותו מידו אלא בראיה ברורה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ז הל' י"ד—ט"ז ע"ש) כדמסיק שם.
<h2>דף קסז.</h2>
צריך להתבונן בשטר בווי"ן וזייני"ן שלא יהיו דחוקים בין התיבות שמא זייף והוסיף וי"ו ולא יהו מרוחקים שמא מחק אות אחת כגון ה' או חי"ת והניח רגלה האחת במקום וי"ו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ז הי"ב). אמר אביי, משלש ועד עשר אין כותבין בסוף שיטה שמא יזייף ויעשה מהשלש שלשים או מן העשר עשרים ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדיבור בגופו של שטר פעמים רבות עד שיבא באמצע שיטה (רמב"ם שם הי"ג). וה"ה שיש להזהר שלא לכתוב ב' דינרין או ד' דינרין פן יעשה מן הבי"ת כ"ף ומן הדלי"ת רי"ש.
כבר ביארנו שבשטרי אקנייתא שנינו בפרק גט פשוט שכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וגט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, אבל אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירת הדיינין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם, וכל השטרות האלו צריכין להזהר בתיקונם כשאר השטרות, ומי נותן שכר הסופר, בשטרי הלואה נותן הלוה ובשטרי מקח וממכר הלוקח נותן והאשה נותנת שכר הגט והחתן נותן שכר שטר אירוסין או הנישואין והמקבל וכן אריס או השוכר צריך ליתן שכר השטר אבל שטרי ברירת הדיינין או טענות בעלי דינין שניהם נותנין השכר (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"ד הל' א'—ב').
<h2>דף קסז:</h2>
עוד שם ומפרש לה בפרק קמא דבבא מציעא (י"ב ב') כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו בד"א בשטרי אקנייתא פירש רבינו שלמה (י"ג א' ד"ה בשטרי) ששיעבד עצמו בקנין בין ילוה בין לא ילוה, אבל לא שטר אחר שמא יכתוב עתה ללות ממנו בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שהרי לא הגיע לידו עד תשרי (עי' לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"ג ה"ה) ואין הלכה כאביי שאומר עדיו בחתומיו זכין לו כאשר ביארנו בהלכות אבידה (סוף עשה ע"ד). עדים שקנו מיד המוכר או הלוה וכיוצא בהן ונתאחרה כתיבת השטר זמן מרובה ציוה רב (ב"ב קע"ב א') לסופרים שאם ידעו יום שקנו ממנו בו כותבין בשטר זמן הקנין [ו]אע"פ שאינו זמן חתימתן (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ו) כי מיום הקנין הואיל ולכתיבה עומד יוצא הקול, כך פסקו רבינו חננאל ורבינו יצחק (תד"ה אי) ודלא כרשב"ם שפירש זה הדבר דווקא בשטרי אקנייתא אבל בשאר שטרות יחשב מוקדם ואין נראה. ואם לא ידעו יום שקנו בו כותבין זמנו של שטר משעת כתיבה (המשך לשון הרמב"ם). וכן ציוה כשתעמדו בשילי כתבו בשילי בתוך השטר אע"פ שנמסרו לכם הדברים בהיני, והיני ושילי שני מקומות הן.
בכל השטרות צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן כשמות אחרים, עוד שם (קס"ז ב') אמר רב כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו אבל מי שלא הוחזק שמו בעיר שלשים יום ואמר כתבו שטר שאני חייב לפלוני כך וכך אין כותבין לו עד שיביא ראייה שזה שמו או הוחזק (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"ד הל' ג'—ד' ע"ש). כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה איני חייב כלום שמא רמאי אחד בא והעלה שמו כשמי, מאחר שלא הוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין אין חוששין לדבריו שחזקה הוא שאין העדים חותמין על השטר אא"כ מכירין אלו הנזכרין בו, וכן חזקה שאין חותמין על השטר אא"כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ואין העדים חותמין על השטר אא"כ יודעים לחתום (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ה ע"ש). עדים שאין יודעים לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם מכין אותן מכת מרדות והשטר פסול (רמב"ם שם ה"ו) כדאיתא בפרק שני דגיטין (י"ט ב'). ומשמע שם שזקן שכהו עיניו אין לו לחתום על פי אחרים שיקראו לפניו דדוקא רב נחמן חתם על פי סופרי בית דינו שיראים ממנו. ורבינו יצחק אומר (שם ט' ב' תד"ה קורין) שאם היו שנים קוראין יכול לחתום דאין חשוב עד מפי עד כיון שאין מעידין על עיקר המעשה כי אם על הכתיבה.
<h2>דף קסח:</h2>
מי שאבד שטר המכר ועדיו קיימין כיצד יעשו יכתבו שטר שני ויאמרו בו שטר זה אין גובין בו [לא] מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין ולא כתבנוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח כדי שלא יוציאנה מידו המוכר ולא יורשיו (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ג ה"י) שאם לא כתבו כן יש לחוש לקנוניא כמו שמפרש שם. אבל בשטרי חובות אינו כן כי אע"פ שעדיו קיימים וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף אין כותבין לו שטר שני שמא פרעו או מחלו (ע"פ רמב"ם שם הי"א). שנינו שם (קס"ח א'), מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לבית דין והם עושין לו קיום אבל עידי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אחר אע"פ שנמחק לפניהם אלא באים לבית דין ובית דין עושין לו קיום (רמב"ם שם הי"ב). תנו רבנן (קס"ח ב'), כיצד מקיימין שטר זה כותבין שטר אחר ואומרים אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בר פלוני שטר מחוק לפנינו זמנו ביום פלוני ועדיו פלוני ופלוני, אם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו ואין צריך קיום אחר ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן, שטר חוב שנתקרע כשר נמחק או נתטשטש אם רישומו ניכר כשר, נקרע קרע בית דין הרי הוא פסול ומפרש אביי שקרע בית דין הוא שתי וערב, מי שפרע מקצת חובו אם רצה מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר בשאר החוב כזמן ראשון אבל לא עידי השטר ואם רצה יכתוב שובר (רמב"ם שם הל' י"ג—ט"ו) כרבי יוסי (ק"ע ב'), הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש שאומר שם (קע"א ב'), הבא לפרוע כל חובו ואמר המלוה אבד לי השטר הרי זה יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו ומתקנת הגאונים שיש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד (ע"פ רמב"ם שם הל' ט"ז).
וכן הורו, מי שהיה לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אע"פ שקנו מידו וטען שפרע הרי זה נשבע היסת, ואפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו ליפרע הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו השטר והלוה טוען פרעתיך נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הי"ג).
<h2>דף קסט.</h2>
כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו, ואחר כך שמין לו שלשה מאותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו לו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר, ואם לא היו לו נכסים בני חורין כותבין [ה]אדרכתא כך איש פלוני נתחייב לפלוני כך [וכך] בשטר חוב שהיה בידו ולא נתן לו חובו ולא מצאנו לו נכסים בני חורין וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו ונתננו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסים שימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו ליפרע ולגבות חובו מן הכל, ואחר שכותבין אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש, אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהם ואם מצא משועבדים מאחר זמן שטרו טורף מהן וקורעין האדרכתא וכותבין לו שטר [ה]טירפא, כיצד כותבין איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בדין בחוב שיש לו על פלוני שהוא כך וכך משדה פלוני שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני וכבר קרענו האדרכתא שהיה בידו והרשינוהו לטרוף מזה [ב]כך וכך, ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין שלשה בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח ומכריזין עליה שלשים יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומין (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ב הל' ו'—ט'). ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שנשבע המלוה שלא נפרע מן החוב הזה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"י ע"ש ובמ"מ) כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים (שבועות מ"ה א'). ואח"כ קורעין שטר הטירפא וכותבין שטר שומא ומפרשין בו בכמה שמאוה, מפני ששומא חוזרת לבעלים לעולם (ע"פ רשב"ם ב"ב קס"ט א' ד"ה כך). ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זה משיפסקו ימי ההכרזה (רמב"ם שם הי"ב) שכך אומר רבא בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה ב'). כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוה לשטר ההלואה אינה אדרכתא וכל טירפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא (רמב"ם שם הי"ג). לפי סדר הזה שביארנו פירוש אדרכתא הוא לשון דריכה כמו הדריכוהו מנוחה (שופטים כ' מ"ג) וכן פירשו רבינו שלמה בכל התלמוד (ב"מ ט"ז ב' ד"ה אדרכתא). אבל רבינו שמואל פירש בגט פשוט (ב"ב קס"ט א' ד"ה והאמר) ורב היי בשערים שלו וכן משמע שם שהסדר מדברי רב נחמן שמטא"ש סימן שטר מלוה תחילה ואח"כ קורעין שטר [ה]מלוה וכותבין שטר טירפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכל מקום שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר [ה]טירפא וכותבין אדרכתא שיהא שליט ודורך על כל נכסים של זה לגבות חובו משדות אלו ואח"כ מורידין בני אדם בקיאין בשומא לשום לו כשיעור חובו ומכריזין עליה ואחר כך קורעין לשטר [ה]אדרכתא וכותבין שטר השומא.
<h2>דף קעא:</h2>
בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א ב') מביא הא דתנן במסכת שביעית (פ"י מ"ה), שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותם חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין [גזירה] שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו, שטרי חוב המאוחרין כשרים שהרי הורע כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ג הל' א'—ב'). ושנינו בפרק שני דגיטין (י"ז א'), שטר שכתבוהו ביום וחתמוהו בלילה הסמוך לו פסול מפני שהוא מוקדם ואם היו עסוקים באותו ענין עד שנכנס הלילה וחתמוהו ואע"פ שקנו ממנה בלילה כשר (רמב"ם שם ה"ג). וכתובות שלנו שנכתבו ביום ונחתמו בלילה הרי אומר שם (י"ח א' ותד"ה אף) שכתובה כמעשה בית דין דמיא ואין לחוש לכך אמנם התוספת אינה מעשה בית דין אלא מאחר שקנו ביום כשר. ועוד שבעסוקין באותו ענין הכל מודים שם כאשר ביארנו.
שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנו אפילו הם מאוחרים פסולין שהרי אפשר לטרוף בהן שלא כדין כיצד כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח קודם שיגיע זמן השטר המאוחר ויוציא הלה השטר המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי[ה] ממך פעם שניה ונמצא טורף שלא כדין, ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא השטר המאוחר ויטרוף בו שלא כדין לפי שכל הכותב שטר מאוחר תקנתו שיכתוב [ה]שובר סתם שכל זמן שיוצא השטר ישבור אותו זה השובר ואם לא עשה כן וכתב השובר בזמן הפרעון הוא הפסיד על נפשו (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ג ה"ז).
<h2>דף קעב.</h2>
אמר רבא שם, מי שהוציא שטר חוב במנה ואמר עשו לי שנים בחמשים חמשים אין עושין שזכות ללוה להיות הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצתו נמצא שטרו פגום, וכן אם הוציא שני שטרות בחמשים חמשים ואמר עשו אותן במאה אין עושין לו אלא עושים לו קיום לכל אחד ואחד שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ג הי"ז), אמר רב אשי, הוציא עליו שטר חוב במאה ואמר קרעוהו וכתבו לי שטר אחר בחמשים אין שומעין לו שמא פרע[ו] הכל וכתב לו שובר על שטר של מאה וכשיחזור ויוציא שטר של חמשים יוציא הלוה שובר עליו ויאמר לו זה שטר אחר הוא (ע"פ רמב"ם שם הי"ח).
עוד שם בפרק גט פשוט שנינו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון שיש לו עליו פרוע שטרות שניהם פרועים, כיצד יעשו ישלשו יוסף בן שמעון בן פלוני ואם שמות זקיניהם שוין יכתבו סימן [או] יחוסם כהונה או לויה או דורות. שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שהוציא אחד מהם שטר חוב על אחד מבני העיר אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני ששמו כשמך אני חייב וממנו נפל השטר אלא הרי זה שיצא מתחת ידו גובה ממנו ואין חוששין לנפילה (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ד ה"ט). ודבר זה שביארנו כדברי משנתינו שהיא עיקר מן הברייתא (קע"ג א') שחולקת עליה בזאת ומתוך כך פוסק שם (קע"ב ב') בשטר אחד שיצא לבית דין של רב הונא שהיה כתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה ולא היה שם כתוב שם המלוה ופוסק שם רבא שכל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו ואינו יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל ממנו (ע"פ לשון רמב"ם שם).
<h2>דף קעד.</h2>
כשיביא המלוה שטרו לבית דין ונתקיים אומר[ים] ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחילה עד שיתבענו [ו]אם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי לוה קודם שיתבענו מסלקין אותו כדפסקו שם רבא ורב חנין, אמר הלוה הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות קובעין לו זמן שלשים יום, ואין מחייבין אותו ליתן משכון שאילו היה שם מטלטלין מיד היו בית דין גובין מהן, ומתקנת הגאונים אם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הרי זה מחרים, וגם אין מחייבין אותו ליתן ערב, שלמו השלשים ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין קובעין לו זמן, וכן אם אין שם שטר אלא מלוה על פה או שהודה כותבין אדרכתא על נכסים בני חורין שיש לו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ב ה"א ומ"מ). טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזויף הוא ואני אביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילת דברים אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזור, ואם טען שהמלוה אלם ולא ירצה להחזיר מניחין על יד שליש (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש). קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו פתחא ומשמתין אותו וממתינין לו והוא בנדויו תשעים יום, שלשים הראשונים שמא הוא טורח ללוות אמצעיים שמא הוא טורח למכור אחרונים שמא הלוקח ממנו טורח להביא מעות, שלמו התשעים יום ולא בא בית דין כותבין אדרכתא על כל נכסיו ומתירין לו נידויו (רמב"ם שם ה"ג). ואין כותבין אדרכתא על נכסיו עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהא קרוב לבית דין בכדי שילך השליח אחריו בשלישי וברביעי יחזור ויעמוד בדין בחמישי יתר על זה אין צריך להודיעו (עי' רמב"ם שם ה"ד ומ"מ), בד"א כשהיה כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אבל אם אמר איני בא לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על הקרקעות בין על [ה]מטלטלין וכן אם היה השטר על הפקדון אין ממתינין לו תשעים יום אלא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד, זה שאמרנו שאם לא בא בסוף [ה]תשעים יום כותבין אדרכתא על נכסיו, על הקרקעות, אבל על המטלטלין אפילו אחר תשעים יום כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אין מורידין מלוה למטלטלין שמא יאכל אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול ואפילו היה למלוה קרקע שמא תכסיף או שמא תשתדף (רמב"ם שם המשך ה"ד וה"ה).
<h2>דף קעד:</h2>
ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע"פ שהייתה מלוה על פה או בלא עדים כלל, בד"א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם אמר לו ערבני ולא הרשהו לשלם ופרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלל, וכן הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב לו כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס [את] המלוה ומוחל לו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו ה"ו ע"ש) והכי איתמר בירושלמי בפרק בתרא דכתובות (דף ס"ח ב') רבי אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים שנחלקו במפרנס אשת חבירו שלא מדעתו אמר רבי יוסי אף בני כהנים גדולים מודים כאן שאבד מעותיו דתמן לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. עוד שם רבי יהושע בן לוי אמר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא ארנון וגולגולת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. ענין זה דפורע חוב חבירו קורא מבריח ארי בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ג א') ואומר רבינו יצחק (ב"ק נ"ח א' תד"ה א"נ) שאין דין מבריח ארי אלא בכיוצא בזה שאין המבריח ארי מצילו מהפסד ודאי אבל במקום שמצילו מהפסד ודאי כגון משיב אבידה ומציל מן הארי שם לא יפסיד המבריח וכל שכן במקום שמשביח נכסי חבירו כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעה וכיוצא בזה שאין לו דין מבריח ארי להפסיד לגמרי. מעשה היה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב תחילה קודם שיודיע ליורשים ופסקו שם בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ד ב') שאם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות כגון דשמתוהו ומת בשמתיה או כשחייב מודה, והוא הדין לתוך הזמן לדברי רבינו משה (שם) הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע, היה המלוה גוי, מסקינן שם שאין היורשים חייבים לשלם שמא אביהם נתן לזה הערב ככל החוב שהיה עליו מפני שהגוי תובע את הערב תחילה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע ליתומים אבל אם הודיעו שהגוי תבע אותו והרי הוא נותן חייבים לשלם (ע"פ רמב"ם שם).
כל ערב שיבא ליטול מה שפרע בין שבא ליפרע מיורשי הלוה בין מן הלוה עצמו הרי זה צריך להביא ראייה שפרע ואומר שם בפרק גט פשוט שאין מציאת שטר חוב שעליו ביד הערב ראייה שמא נפל השטר מיד המלוה ולא פרע זה כלום (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו ה"ז). והא דגרסינן בפרק חזקת הבתים (ל"ב ב') מעשה בערב שאמר ללוה תן לי מאה זוז שפרעתי למלוה בשבילך וזהו השטר אמר לו פרעתיך וכו' אם רצה היה יכול לומר השטר נפל ממנו או שמא היו שם עדים. האומר לחבירו ערבת לי והלה אומר לא ערבתי או שאומר הערב ללוה אתה הרשיתני לערוב אותך ערבתי לך והלה אומר לא הרשיתיך בכל אלו הטענות וכיוצא בהן ישבע הנתבע היסת ויפטר (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
גרסינן בירושלמי דשבועות (דף כ"ג א') שנים שלוו בשטר אחד הרי הם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ה ה"ט). ואני אומר כי הדבר הזה מחלוקת חכמים ורשב"ג דתניא בתוספתא דשביעית (פ"ח ה"י) חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותב פרוזבול וכל מי שאין לו קרקע אין כותבין לו פרוזבול רשב"ג אומר אפילו אחד שיש לו קרקע כותבין.
מי שלא פירש קצבת הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב [או הלוהו ואני ערב או מכור לו ואני ערב] יש מן הגאונים שהורה שנשתעבד הערב בכל מה שיתן אפילו דבר גדול (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ה הי"ג) ורבינו משה (שם) הורה שאין הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו לא סמכה דעתו ולא גמר ושעבד עצמו. מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה להביאו אליך ולא ערב לעצמו של ממון יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב ויש שהורה שזו אסמכתא בעלמא היא ולא נשתעבד וכן הורה רבינו משה (שם הי"ד ע"ש ובהשגות הראב"ד).
<h2>דף קעה:</h2>
שנינו שם ערב היוצא אחר חיתום שטרות מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין מן הערב וכן פוסק שם (קע"ו א') הלכה. היה ערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אומר רב ורבי יוחנן בגמרא (שם) שאם כתבו פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין אבל כתבו ופלוני ערב גובה ממשועבדים שהרי ערבו לוה עם הערב בשטר (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו ה"א). וערב דמשעבד נפשיה פירש רב אשי (קע"ג ב') בההיא הנאה שמאמינו גמר ומשעבד עצמו.
<h2>דף קעו.</h2>
שכל מלוה שבשטר גובה אותה מן היורשין וגובה אותה מן הלקוחות כמו שיתבאר (לקמן דף קע"ז ד' בד"ו [הו' בב"מ ט"ו ב']), ואמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה, אבל מלוה בשטר קול יש לה והלוקח הפסיד על עצמו שלא חקר עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו שכל נכסי הלוה משועבדים תחת שיעבוד המלוה מן התורה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"א ה"ד). המוכר שדהו בעדים ויצתה מתחת ידי הלוקח אע"פ שאין שום שטר ביד הלוקח הרי זה חוזר וטורף מנכסים משועבדים כמו שיתבאר שכל המוכר בפרהסיא מוכר וקול יש לו (לשון רמב"ם שם ה"ה).
לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר, וכן אם כתב שטר אף על פי שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זה מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי (גיטין פ"ו ב'), ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר רבי יוחנן בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ו א'), ואם טען שפרע ישבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורש ולא מן הלקוחות (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"א הל' ב'—ג') כך פסק רב אלפס (שם דף פ"ג א'). ומורי רבינו יהודה כתב שרבינו יצחק (כתובות כ"א א' תד"ה הוציא) חולק על זה שהרי מנין לנו לחלק בזה כי לעולם אינו רגיל לפרוע אם לא יחזור לו השטר בין כך ובין כך ואינה נחשבת כמלוה על פה אלא לענין שלא תגבה מן הלקוחות.
<h2>דף קעו:</h2>
מסקינן בסוף פרק גט פשוט שכל ערבים צריכים קנין חוץ מערב בשעת מתן מעות וערב דבית דין, שעשו אותו בית דין ערב (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ה ה"ב). וכתב רבינו יעקב (קע"ג ב' תד"ה חסורי) וקבלן כיוצא בהן שאין צריך קנין. פירש רבינו יעקב (שם) מד[ו]ת הערבות מתוך ההלכה שבפרק גט פשוט כי המלוה חבירו על ידי ערב אע"פ שהערב נשתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחילה אלא תובע הלוה תחילה ואע"פ שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות ואם הוא רחוק ימתין אותו או ילך לתובעו ולכופו ואין מורידין מלוה לנכסי הערב כי שמא כשיבא הלוה יתן לו למלוה מטלטלין ואם לא יוכל לכופו ללוה דלא ציית דינא נכנס לביתו של ערב, ואחר כך יעשה הערב דין עם הלוה אם יוכל להוציא מידו יוציא או ישמתו אותו בבית דין עד שיתן לו (ע"פ קע"ד ב'), התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת שאפרע [תחילה] ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה בד"א כשאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות אבל יש קרקע ללוה מאחר שהדבר בלא ספק שיכול להפרע מן הלוה לא יפרע מן הערב, וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה אם ירצה המלוה יפרע מן הקבלן, נשא המלוה ונתן ביד הערב הרי זה נפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום כדמסיק בסוף פרק גט פשוט (קע"ד א') ואם אין לו ממה ליפרע מן הערב חוזר ונפרע מן הלוה מדרבי נתן דקיימא לן כמותו בבעל חוב בעלמא. איזהו ערב ואיזהו קבלן אמר לו תן לו ואני אתן לך, וכל שכן תן לו ואני קבלן (רשב"ם שם) זהו קבלן שיש למלוה להפרע ממנו תחילה אם ירצה אע"פ שלא פירש ואמר על מנת שאפרע ממי שארצה אבל אם אמר לו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני ערב הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב כולן לשון ערבות הן (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ה) כרבא דבתראה הוא שאומר כן (שם). ואם כתוב בשטר פלוני ערב קבלן פוסק רבינו יצחק (קע"ג ב' תד"ה חסורי) שמועיל. ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון ואם האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב, וקבלן דכתובה חייב (ע"פ רמב"ם שם ה"ו).
